אני: אני ממש ממש אוהבת את העבודה שלי, בייחוד בזמן הבציר

מ': מה יש לאהוב? את עובדת המון שעות.

אני: כן, ובכל זאת.

מ': את קמה מוקדם, חוזרת מאוחר, לא אוכלת...

אני: כן, נכון

מ': את לא רואה את הילדים. חצי מהזמן את בכלל לא זוכרת איפה הם נמצאים...

אני: כן, אה?

מ': את מתעצבנת מכל דבר שלא הולך כמו שאת רוצה.

אני: טוב, זה תמיד.

מ': את כל הזמן מקשיבה לתחזית ומתבאסת ששוב יהיה חמסין.

אני: ברור, חמסין זה רע..

מ': את עובדת במוצאי שבת למען השם!!

אני: לא נורא, רק לפעמים...

מ': ומוצאי חג... מוצאי כיפור??!

אני: בסדר, זה שטויות

מ': את ממש שמחה כשהבציר נגמר. אמרת לי אלף פעם..

אני: בטח שאני שמחה. זה לא קל..

מ': טוב, ממש לא ברור לי מה יש פה לאהוב. אבל העיקר שאת נהנית

אני: אוף! רק אוגוסט עכשיו, הבציר הזה אף פעם לא ייגמר...

 

וכמנהגו של אמיל אז'אר, לקשור כל פוסט ליצירה קלאסית (ז'יל וג'ים, כל החיים לפניו, מחכים לגודו ועוד...), החלטתי גם אני לקנח בציטוט, אבל במקום יצירה קלאסית, אליטיסטית ומתנשאת, החלטתי לצטט משירו של קובי פרץ "את מנסה אותי". בכל זאת, אנחנו יקב של העם...

 

לא מניחה לי, מחוברת כמו זנב..."