יצאתי היום לדגום כמה חלקות ופתאום בבת אחת, הרגשתי איך כל הדיגומים של כל החלקות בכל הבצירים שעברו נהיו מן רצף אחד ארוך ארוך של מחול כזה, עם תנועות קבועות וחוזרות על עצמן שהגוף כבר זוכר ועושה כמעט מעצמו. כאילו כל הזמן ש"באמצע", בין הדיגומים, הצטמצם ונעלם. תחושה מאוד מוזרה, אבל אני חייבת לציין שזה מילא אותי חדווה. הללויה, כבר הייתי פה פעם, הלכתי על האדמה הזאת.
ואתם יודעים מה? זה לא סתם ריקוד. כמו ההקפות בשמחת תורה, כמו ריקוד החיזור האפריקאי המסורתי, וכמו ריקוד הטראנס השמאני, גם הריקוד הזה עובר מדור לדור ומאב לביתו. אבא שלי לימד אותי את רזי הדיגום ואני מקווה שביום מן הימים אעביר אותם הלאה לביתי, שבינתיים מעדיפה לחכות באוטו.
ועוד דבר, כל זה לא היה שווה לולא ירוקת החמור. כן,כן. אותו שיח רב שנתי בעל שם מפוקפק. היא מגיעה לבשלות מושלמת בדיוק בזמן הזה. אין, ואני אומרת את זה באחריות, עונג גדול יותר, מאשר לבעוט בעדינות בקצה הנעל בתרמיל צהבהב, שמנמן ומתפקע ולראות את תוכו ניתז בסילון מדויק. לזה קוראים התעלות!
וככה זה הולך:
עמידת מוצא: דלי ביד שמאל, מזמרה בימין. כמה צעדים קדימה, יד שמאל נשלחת שמאלה. נבחר אשכול, נבצר, מונח בדלי, דלי עובר לימין, מזמרה לשמאל.
20 צעדים קדימה, ימין נשלחת, בוצרת, מניחה, דלי לשמאל, מזמרה לימין.
20 צעדים, שמאל נשלחת, בוצרת, מניחה, דלי עובר מזמרה עוברת... וכך חוזר חלילה, עד אין סוף
ואם כבר יצרתי פה מיצב רב תחומי, זאת המוזיקה שהייתי מדביקה לריקוד הזה