בדרך כלל אני לא נוהגת לכתוב רשמי טעימה כחלק מהבלוג שלי. זה נראה לי קצת יומרני ולא תמיד מעניין. הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי כדי לתאר חווית שתייה שהייתה בנוסף לחוויה חושית גם מאוד מאוד מרגשת. היין הוא הרנסנס של דומיין קלאפ, שהוא דווקא היין השני של היקב. ביקב של קלאפ יצא לי לבקר באדיבות חבריי הייננים ש"לקחו" אותי לשם לפני כשנה וחצי. הביקור היה מקסים ונעים והרבה הרבה דברים נשארו לי משם, אך בכל זאת לא נשארתי עם זיכרון ברור לגבי היין למעט העובדה שהיה נורא טעים.

את הרנסנס שתינו בשישי בערב ולמרבה ההפתעה, משום מקום, תפסה אותי עצבות מהולה בהכרת תודה מהולה בשמחה וכולן כרוכות בהשתאות.

בהתחלה יש צבע, צבע והרבה צבע. אחר כך בפה התחושה משיית וחמימה וסמיכה ומאוד מאוד נעימה.

ואז מתחילה דאגה. הדאגה מהיין המרוכז/סירופי/מתוק שעלול להגיע אחרי התחלה כל כך משיית. הדאגה מגיעה מהחלק המעצבן הזה במוח שמפריע לטעום מרוב שהוא מפציץ באינפורמציה כמו: "זהירות! אלכוהול גבוה!" או: "מהניסיון שלי, ברוב המקרים התחלה כזאת תיגמר לא טוב.." למרבה השמחה החלק הזה משתתק מרוב תדהמה כשמגיעים לסיום שהוא איך לומר, מושלם.

כדי לספר כמה מושלם אני נאלצת להגיד בעיקר מה הוא לא. הוא לא פוגעני בשום אופן. לא חם, מתוק, שורף, עפיץ מדי. לא עצי, לא עוקץ בחומציות לא קשורה. לא בועט ושורט.

רק כשמגיעים לסוף ומביטים אחורה מבינים שלא הייתה שום הפרעה לאורך הדרך. שהכל היה נעים, ומתאים ובדיוק.

רק משהו שמגיע ממש ממש מהטבע יכול להיות כל כך מתאים. גשם, חול, ערפל. ולא בגלל שהוא "וואו!!" ומדהים ויחיד ומיוחד. בדיוק להיפך.

 

המחיר די סביר והוא מיובא על ידי הג'יאקונודות, God bless their souls, תעשו מאמץ, כדאי.