הספר הוא תענוג צרוף קודם כל ובעיקר בגלל שהוא ספר על אנשים. זה לא באמת ספר על יין במובן של רשמי טעימה והמון אינפורמציה. כן, יש בו הרבה מידע ולמי שקצת פחות מתמצה בנבכי האפלסיונים השונים אפשר ללמוד הרבה, אבל בעיקר יש בו סיפורים אנושיים. הכותב (קוראים לו קרמיט אבל אקרא לו מר לינץ' כי זה נשמע לי יותר מהוגן) יודע לתאר אנשים באופן משעשע, מעורר חמלה ונוגע ללב. הפרק על נסיונותיו החוזרים ונשנים ל"התקבל" אצל פרנסואה ראבנו למשל משעשע ביותר. למי שלא מכיר, מר לינץ' הוא סוחר יין המייבא יין לארה"ב. המילה סוחר היא מאותן מילים שאפשר לסנן בבוז מבין השיניים כמו "אינטליגנט" או "שמאלני" אבל לא תמיד הבוז הוא במקום. עבודתו כפי שהוא מתאר בספר היא גילוי. הוא אוסף ומלקט יינות. הוא טורח להכיר את היקב, את האיזור, את האיש שעושה את היין ולחזור שנה אחרי שנה לטעום בצירים חדשים. המסע שלו מייגע ולעיתים מייאש אבל דיי ברור שחלק ניכר מהאנשים שהוא גילה, הפכו לחברים ולא רק "ספקים".
יש לו המון ביקורת על יינות קליפורניה, שבתקופה שהספר נכתב הייתה ה"עולם החדש", וגם לא מעט בוז לטכנולוגיה מכל סוג. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם כמה מההנחות הגורפות שלו לגבי מה נכון ולא נכון לעשות בעשיית יין, אבל נראה לי שהלב שלו במקום הנכון. גם ראיתי את הפרק שבו
הוא מתארח אצל גארי ויינרצ'וק ונראה לי שאני מחבבת אותו.
הספר כתוב באופן שמפתה לקחת אותו כמדריך למסע, אך אני מניחה שבהרבה מקרים הוא אינו מעודכן - חלקם של האנשים שהוא פוגש אינם כבר בין החיים וחלקם כבר לא עושים יין יותר. כך או כך זהו ספר מעורר השראה, מלהיב ועושה חשק לקפוץ על הטיסה הקרובה לצרפת.
פתאום גם נורא בא לי להיות זקן צרפתי בן 70+ שעושה את היין שעשה אביו ואביו לפניו. שזומר וקוטם ומדלל ובוצר במו ידיו חרושות הקמטים. שמגדל זן אחד או שניים או גג שלושה מגפנים בנות עשרות שנים. שלא מסנן, מייצב או מתקן את היין שלו. שמרתפו טחוב, חשוך וקר ומיכליו מעץ. ששמריו ספונטניים, חומצתו גבוהה וסוכרו נמוך. שהיה לאגדה עוד בחייו, ועוד יותר לאחר מכן.
בינתיים אני לא ממש זקן, ובטח לא צרפתי. ואני פה, בארץ שטופת שמש ודלת מרתפים, אבל הספר הזה בהחלט הפיח רוח במפרשיי.