אתם פשוט לא יכולים להאמין איזה יום היה לי בשבוע שעבר. לפעמים אני פשוט מרגישה שזה לא פייר שזאת העבודה שלי. באמת! יש אנשים שצריכים ממש לשבת ליד שולחן או ליד מכונה. אני מכירה כמה כאלה אפילו מהסביבה הקרובה שלי. אבל אני נסעתי באותו יום לחלקה החדשה שאנחנו נוטעים. חלקה יפייפיה, ענקית ואני מקווה שגם תניב יין טוב. דקה אחרי שהגעתי הגיע גם נחום, הכורם שלנו, עם קפה שקנה ווופלים. ישבנו בשמש, שתינו קפה. היו איתנו גם נורית ועמק'ה שבאו לעשות שם בדיקות קרקע. עמק'ה סיפר לנו זכרונות ממלחמת השחרור. נורית הצחיקה אותנו. האויר היה טרי וחמים. ככה בילינו שעות. פגשנו כל מיני אנשים שעברו והחליטו לעצור. כולם היו במצב רוח מבודח, כנראה בגלל השמש הזאת שהיתה פשוט טובה אלינו באותו יום.

אתם מאמינים? אולי אני לא צריכה להתפעל כל כך כדי לא לעורר עליי את זעמם של האלים, לא?

למען הסר ספק (את זה אני כותבת עכשיו למשה, המנכ"ל של היקב...) גם עברנו על כל הבורות שנחפרו בשטח כדי לראות מה עומק הקרקע ואיזה סוג אדמה וכולי. בשביל זה באנו לשם, אבל מי אמר שצריך לסבול בעבודה?

(פרחים בשלולית ליד גוש חלב. צילם: נחום נווה)

מכירים את ההרגשה הזאת שהלב מתרחב וכאילו לריאות אין מספיק קיבולת לכל האוויר שאתם רוצים לשאוף? מין הרגשה כזאת שיש לי לפעמים כשאני מחבקת את הבן שלי ופשוט לא מאמינה לכל הטוב הזה ורק רוצה להקפיא את הרגע. אז זאת ההרגשה שיש לי באביב הזה. לפעמים אני יושבת במשרד. עושה מה שצריך לעשות (אתם לא רוצים לדעת) ופתאום נתקפת בחשק עז לצאת החוצה. להיכנס לאוטו ולנסוע. פשוט להיות בחוץ. והחוץ בעונה הזאת... מה אני אגיד לכם? איך מתארים את זה בלי להיות קלישאה משעממת ושחוקה? הלב שלי פשוט מפרפר.

בכל מקרה עכשיו האביב פה. הגפנים רק מתחילות להתעורר שזה טוב כי יש עדיין דיי הרבה זמן עד הבציר. וגם בסופו של דבר היה לנו חורף לא כל כך גרוע מבחינת גשם. למעשה היה יותר טוב מרוב החורפים האחרונים.

(בצבוץ עלה ראשון בברברה)

גם האלרגיה שלי לאביב משום מה מאחרת להופיע השנה. בדרך כלל בעונה זאת של השנה אני יושבת בבית ורוטנת. האף שלי דולף, העיניים מגרדות וכואב לי הראש. כל הכדורים והזריקות לא ממש עוזרים וכל שנשאר לי זה לעבור את העונה הכי יפה בשנה ספונה בבית. אבל השנה לא! הכל טוב. אולי זה סימן...

אז שיהיה לכם פסח ואביב שמח.