אז אמנם עבר יותר משבוע מאז ששבתי מהתחרות בלונדון, אבל יש לי כמה הרהורים שנראים לי חשובים מספיק כדי לחזור לעניין שנית. אז קבלו...

  (שורות שורות של יינות מכל העולם. סך הכל 10000 יינות, שישה בקבוקים מכל יין)

ראשית: טעמתי בתחרות במשך 4 ימים ולמי שחושב שזה פקניק, תחשבו שנית. מדובר בעבודה לא קלה בכלל. גם הטעימה של עשרות יינות כל יום החל משמפניה ועד יין-קינוח-מחוזק-משרדונה-שהה-בעץ-מליון-חודשים-VA-לפחות-2גר'/ליטר-מאוסטריה (אל תשאלו, היה מזעזע). חלק נוסף שהוא אמנם מה שעושה את הטעימה כל כך שווה, אבל גם נהיה דיי טרחני בשלב מסוים הוא ההתדיינות בין השופטים. באחד הימים היו בפאנל שלי שני ייננים פורטוגזים שדרגו הכל, הפוך בדיוק משאר חברי הקבוצה. התוצאה של מצב כזה היא שכל היינות מקבלים ציון פושר. ככה זה כשעושים ממוצע בין "נפלא, מדלית זהב, יין גדול מסוגו" לבין "לא אהבתי". לצערי הרב, הסבלנות אינה הצד החזק שלי ולכן כמהתי מדיי פעם לאיזה אגרוף על השולחן מצד ראש הפאנל שיכריע: "מדובר ביין גרוע!" וימשיך הלאה. הדיונים המנומסים האלה סביב שאלות כמו " האם אתם חושבים שיין שמריח כמו בקבוקון הדוגמא של ברט הוא בעל פוטנציאל יישון או לא?" מתחו קצת את עצביי הרופפים גם ככה.

מעבר לזה מסיבה כלשהי שאינה ברורה לי התחרות נעשית כולה בעמידה ולכן אחרי יום שלם על שתיים היו ימים שגמרתי על ארבע...

(אלכס טועם, בעמידה)

בכל מקרה, לא היה קל אבל היה מעולה ומעניין. הנה כמה תובנות ממני:

1. כשטעמתי לפני שנתיים היו המון יינות אוסטרליים בומבסטיים, נקיים אבל לא ממש מעניינים שהשופטים האחרים פשוט העריצו. אני זוכרת במפורש דיון לגבי איזה שיראז שהיה כל מה שכתוב בספר אבל בלי טיפת שאר רוח. אני חשבתי שמדובר ביין משעמם ובסוף הוא קיבל מדליה כלשהי. בכל מקרה השנה, לשמחתי כי רבה, רוב היינות שזכו היו בעלי נקודות חן כלשהן. כלומר פגמים קטנים שעושים את כל העניין. כמו שאמר סיימון וודס שהיה ראש הפאנל שלי באחד הימים: "גם לסידני קרופורד יש פלולה". דרך אגב, הוא היה דיי אובססיבי לגביה עד שבסוף אמרתי לו שסינדי קורפורד זה נורא ניינטיז. שיתקדם. אני לא בטוחה למה לייחס את זה, האם טעם השופטים התפתח או שהתעשייה האוסטרלית חזרה קצת לאדמה, אבל בכל מקרה זה מאוד שימח אותי.

2. באחד הימים טעמנו את כל היינות בצורה עיוורת לחלוטין, מבלי לדעת דבר לגביהם חוץ מזן בחלק מהמקרים. זאת הייתה הברקה של ג'ון שהיה ה"מפקד" שלי באותו יום. מה שראינו זה שאנחנו סלחניים בהרבה לגבי יינות ממה שניחשנו שהוא העולם הישן, לעומת יינות העולם החדש. היו לנו מגוון יינות GSM (בלנדים של גרנאש, סירה, מורבדר ועוד) שחשבנו שהם מצרפת. היינו מאוד נדיבים בציונים על אף רמת ברט די גבוהה שמשום מה נראית נסבלת כשמדובר ביינות מ"שם". בכל מקרה למרבה ההפתעה היו אלה יינות מדרום אפריקה. אז פה גילינו שני דברים מעניינים: אחד זה ש GSM מדר' אפריקה זאת אופציה מאוד מעניינת. מכל מגוון היינות שטעמנו משם זאת הייתה הסדרה הכי טובה. ו-2 שיינות דר' אפריקה הם לפעמים יותר עולם ישן מחדש.

3. ייננים טועמים אחרת לגמרי מכותבים וקניינים. בכל שיחת מסדרון או בארוחת צהרים קיטרו כולם על הייננים שיודעים לנתח את היין ולפרקו לגורמים, אבל לא תמיד מצליחים להסתכל על יין בצורה הוליסטית. אני יודעת לגבי עצמי שזה משהו שאני מאוד מנסה להיפטר ממנו. אולי זה קשור ללימודים באוסטרליה ששם מעלים כל יין על שולחן הניתוחים. מפרקים אותו לפרטי החומצה-חבית-פגמים-סיומת-איזון וכו'. אבל אף מילה לגבי מידת ההנאה ממנו. דבר נוסף הוא שלכותבים על יין מטבע הדברים יש אוצר בלתי נדלה של תיאורים הכוללים את כל הפלורה הכדור. אצלי הסתיימו ה- tasting notes בארבע מילים כגון: קצר, מבנה, מאוזן, סיומת... כמו כן ארוחות הצהרייםברובן היו נהדרות, הקפה היה מחורבן והבירה הקרה שהוגשה בסוף כל יום בכוסות קפואות היתה האור בקצה המנהרה. Coppers אוסטרלית. אהההה...