אני לא יכולה להגיד שמסועים ומיכלים מככבים ברשימת "הדברים שנעמה אוהבת במיוחד", אבל אני גם לא לגמרי מתבאסת מהם. בכל מקרה כדי לעבוד בתור ייננית צריך מדי פעם לשנס מותניים ולנסות להבין איך עובדת משאבה.
(מי אמר שחביות זה רק מעץ?)
שני דברים עיקריים הבנתי בעקבות התערוכה:
א. מי אמר מיתון ולא קיבל?
ב. מי שלא טרח בשבת יאכל אותה במילאנו.
ברשותכם אפרט:
א. הגיעו המון המון אנשים מישראל! הרבה יותר מהחלק היחסי שלנו בכל תעשייה, כולל תעשיית שקדי מרק או כל מדד אחר שתרצו לבחור. כנראה שתעשיית היין בישראל עדיין בעלייה, בניגוד לאזורים אחרים בעולם ששם המצב דיי קרוב להתרסקות (מישהו אמר שמפיין?). אני לא רוצה לכרות את הענף שעליו אני יושבת וגם עושה חיים, אבל אני מקווה שזאת לא בועה. כל היקבים נוטעים, גדלים ומרחיבים את פעילותם. מה יהיה? ימים יגידו.
ב. צריך לעשות שיעורי בית. לכאורה, להיות לקוח פוטנציאלי זאת הסיטואציה הכי נוחה להיות בה. יצרן פקקים מזג לנו אינספור יינות מתיישנים מאלזס, בורדו ובורגון כדי להוכיח שהפקק המדובר אכן עובד. אינספור כוסות קפה, סנדביצ'ונים, גבינות ונקניקים הוצעו לנו, אבל אם לא הגעת מוכן ימרחו אותך כמו חמאה משובחת. כל יצרן פקקים, חביות, מיכלים ועוד מספר לך ששלו הכי טוב/הכי גדול/הכי זול/הכי הכי. הם מכירים טוב מאוד את נקודות החולשה של הייננים, לא חסרות נקודות כאלה..., ולא מהססים לעשות בהם שימוש. חלק גדול מהיתרונות, או היתרונות לכאורה של ציוד כזה או אחר, הם תיאורטים לחלוטין שבתור יינן אין לך שום דרך לבדוק והמצב הזה הוא כר נרחב לחצאי אמיתות, עובדות לכאורה ושגשוג של שמועות. זאת בדיוק הסיבה שאני שמחה שלא הגעתי לכאן לפני 7 שנים למשל. הייתי כנראה יוצאת מכאן בהרגשה שאני לא מבינה כלום על כלום. היום אני כבר לא מרגישה, אני יודעת שאני לא יודעת, ואני גם מספיק גדולה להבין שלא הכל חשוב.
מחר אלך לראות ציוד לכרמים. יהיה רומנטי!
(באמת שאין גבול....)